"זה גורם לי לרצות לנהום. "נראה שהוא עשה את זה בכוונה לעורר אותי." "בזמנים האלה הוא לא רוצה לשמוע כלום. "הכל מקומם אותו. למרות חריגותם, גירויים וכעסים הם אינסטינקטים הגנתיים חיוניים. הכעס משמש להגיב לפרובוקציות או לתקיפות, או כדי לאותת על הרגישות או על גבולות הסובלנות שלנו. לפעמים זה אפילו עוזר להבטיח את הישרדותנו.
מעגלי התוקפנות ההגנתיים של המוח מתואמים את המרכיבים הרבים של תגובות גירוי וכעס. פנינו מאותתים על אי שביעות רצוננו (מצחצפים, מבטים שהופכים לאיים). גופנו הופך להיות פעיל ונוקשה (לסת וכתפיים מתוחות). אפילו טון הדיבור שלנו והתגובות שלנו מאותתים על חציית גבול סובלנות וכי אנחנו עומדים להגיב (למשל, מחאה, נהמות, צעקות, צעקות, שביתה).
גירויים וכעסים מופיעים בשלב מוקדם בילדותם כתגובה לטריגרים מסוימים כמו תסכולים (למשל, הוצאת צעצוע, נשללת ממנו טיפול נחשק) או תקיפות (למשל נדחפות). על ידי למידה, ניתן להכליל תגובות מתוכנתות מראש לקהל של "גורמי לחץ" שאינם פרובוקציות (למשל: דפיקות כף רגלו, מחשב שחוסם). בהתאם לחוויות שלנו ולחולשותינו, שורה של גירויים יכולים להיתפס כפרובוקציות ולעורר גירוי.
התקפות על גאוותנו (למשל אומרים לנו שאנחנו טועים) הם מגרים יעילים מאוד. סף ההפעלה עשוי להשתנות. כאשר הביטחון העצמי שלנו (הביטחון העצמי) צונח (חרדה, דיכאון וכו '), הפרובוקציות החברתיות הכי שגרתיות יכולות לגרום לגירוי (למשל, בדיחות פרובוקטיביות הופכות לעלבונות). גברים נוטים יותר לגירוי מסוג זה בגלל מערכת הגאווה שלהם לעיתים קרובות יותר רגישה.
ציפיות מאוכזבות (למשל, חבר לקבוצה שלא עושה את שלהם) או רצונות מתוסכלים (למשל, האטת תנועה) הם גם מקורות עצבניים גדולים. חוסר סבלנות הוא לרוב גירוי במהלך האירועים. עבור אנשים אימפולסיביים או לחוצים, עיכובים או האטות יכולים להיות בלתי נסבלים. הציפיות שלהם או תחושת הדחיפות שלהם מנוגדים לעיתים קרובות על ידי איטיות האירועים או של האנשים סביבם, וההאטות המוטלות יכולות בקלות להיתפס כפרובוקציה.
הגירוי זקוק למטרה, למצב או לאדם אחראי עליו עליו להגיב. הטריגר האמיתי לגירוי הוא לרוב לא מודע או קל (עייפות אצל הילד, אכזבות, מכשולים או מכשולים אצל המבוגר), אך לאחר שהוא הופעל, הגירוי לעתים קרובות מחפש שעיר לעזאזל (למשל הבא שאחריו סותר אותי, האח הקטן, ההורה, בן / בת הזוג). לפעמים אנו מסתובבים בעניין של תלונה או אי הסכמה או שאנו מכוונים מעט באופן אקראי מכיוון שזיהוי ותגובה למקור של גירוי מפחית את הלחץ שלנו ומספק סיפוק מההתרגלות. בטווח הארוך, חיפוש מגרים יכולים לגרום לנו להיות יותר תובעניים וממורמרים, כאילו החיים חייבים לנו חוב.
כמו פחד, הכעס מתודלק על ידי לולאה המחזיקה או מגבירה אותו לפרק זמן. התגובות הראשונות מספקות סיפוק, אך הן גם מעוררות זיכרונות מגרידי העבר שלנו ואת הדמיון המרמז על סיבות חדשות להתעצבן. עבור אנשים מסוימים, קורבנות זעזוע מוח או הסובלים מהפרעה פסיכולוגית, לולאת הגירוי עלולה לחסר בלמים. תקופות של עצבנות (מצב רוח רע) יכולות להיות ארוכות ותכופות. הם יכולים להתרפק על פני מספר ימים בגלל עלבון או תסכול. יכול להיות שיש להם רצונות בלתי ניתנים להתנגדות להתלונן על הכל, למרוד (הכל הולך רע ויש הרבה אשמים) או לומר דברים פוגעים.
למרות שסביר להניח שגורם להגנה ודחייה מאשר אמפתיה, עצבנות היא לרוב קריאה לעזרה, סימן של מצוקה או דיכאון. זוהי תגובה מביכה ל"גורמי לחץ "(למשל, התמוטטות משרדים המאווררים בבית, חששותיהם של ילדים מתבטאים במצב רוח רע). מצוקה מובילה לשבריריות שעלולה לגרום ל"גורמי לחץ "רבים להיתפס כפרובוקטיביים. ילדים שיש להם התנהגויות אופוזיציוניות (מתווכחים, מאתגרים …) הם לעתים קרובות עצבניים, חשופים לפרובוקציות או להתקפות על חירותם. ילדים רגיזים לעיתים קרובות נוטים יותר לפתח הפרעות כמו חרדה ודיכאון עם גילם.
הגירוי מפחית אמפתיה, הוא גורם לנו לרגישות יתר לפרובוקציות וללא סובלנות ללחץ. זה מה שגורם לגירוי בזמן ויכוח לעיתים קרובות להוביל לסחרור של אגרסיביות (אתם מעלים את המחירים כדי לא לתת קרקע). בנוסף, תחושה מותקפת ממקדת את תשומת ליבנו בצורה מוגזמת בתגובה שתינתן כדי להתמודד עם ההתקפה על חשבון הפתיחות שלנו. האמונה שלנו שאנחנו צודקים הולכת וגוברת ואנחנו נוטים להיות אובססיביים לסכסוך, ומעכבים את הזמן בו אנו מבינים שזה עשוי להיות לטובתנו לרדת ממדינתנו ולנסות לנטרל את הסכסוך.
כעס הוא לרוב תגובה לעלבון, ולכן זהו רגש חברתי ומוסרי. לעתים קרובות אחריו רגשות כמו בושה, חרטה או אשמה שהם הבסיס לקודים המוסריים שלנו ותפיסות הצדק שלנו. הכעס מצחין את פניו מבחינה חברתית, שמעדיף את עכבתו ואת ביטויו הדיסקרטי יותר (קוצים מילוליים, נקמה אנונימית …).
לגירוי תפקידים חברתיים חשובים. לעיתים קרובות זה נועד לשנות את הסביבה שלנו כך שהיא תהיה פחות מאיימת או שתתקרב לציפיות שלנו. ההצהרות והתוכחות נועדו לאותת על אי שביעות רצוננו. התמרמרות המופעלת על ידי תפיסת אי צדק או התנגשות ערכים היא גירוי שקשור לציפיות המוסריות. טינה וטינה הם גירויים מתמשכים שיכולים להיות קשורים לחוסר כוח לשנות את הסביבה שלנו.
אינסטינקטים ההגנה שלנו נשלטים על ידי מעגלי אפנון. מעגלים אלה מתפתחים עם הגיל ועם חוויות החיברות שלנו (הורים, מחנכים, אינטראקציות חברתיות). עם זאת קל מאוד להפריע למעגלי האפנון. אנשים רבים מתעוררים רגזניים (מצב מבולבל) במיוחד לאחר תנומה בגלל התעוררות לא שלמה של המעגלים שמווסתים את תגובות ההגנה. ניתן להפחית את עכבת הכעס על ידי אלכוהול, או על ידי הקשר (למשל, סביבות עוינות, קהל זועם בהתפרעות, סביבות אלימות, תחושת חסינות). גירויים מקלים גם על ידי "גורמי לחץ" ועל ידי ממריצים (למשל, קפאין, קוקאין, אמפטמינים). זה מופחת על ידי תרופות שמורידות את הדופמין והאדרנלין הזמינים במוח.
הכעס יכול לגרום לך להיות עיוור. זה משנה את מצב התודעה שלנו ויכול להפוך אותנו ללא רגישים לרבים מהחסמים החברתיים והמוסריים הרגילים שלנו. אנו אומרים יותר מדי, אנו הולכים רחוק מדי ואנחנו עשויים להצטער על כך אחר כך. בהתקפי הגירוי שלהם, חלקם מאשימים אחרים באופן מוגזם, לפעמים באי-אמון פרנואידי ולעתים קרובות הם אינם מבינים את הגזמה שלהם.
הכעס יכול להשתלט על המוח. חלק מהילדים (למשל תסמונת ז'יל דה לה טורט) סובלים מהתקפי זעם שאינם פרופורציונליים לטריגרים וכמעט שלא ניתן לעצור אותם.
הכעס יכול גם לייצר אמנזיה לאירוע. אנשים שרוצחים את יקיריהם נמצאים לרוב במצב של ניתוק מהמציאות ומשיקול דעתם שלהם ועשויים לרשום דבר או לחסום את זיכרון האירוע.
אנשים הסובלים מתפקוד לקוי במעגלי הכעס עלולים להראות תגובות אלימות. אדם הסובל מהתקפים אפילפטיים המשפיעים על מעגלים אלה יכול לנהום ולפגוע בסובבים אותם במהלך ההתקפים שלהם. גידול במעגלים אלה יכול אפילו לפעמים לגרום להסלמה של אגרסיביות המובילה לשיגעון רצחני (למשל המקרה של צ'רלס וויטמן).
יש אנשים, להיפך, מראים ירידה משמעותית בתגובות ההגנה שלהם הנגרמות כתוצאה מדיכאון, מחלה ניוונית או מצב אחר. אנשים אלה הם לעתים קרובות יותר קורבנות של הונאה או התעללות פיזית או פסיכולוגית.
חיזוי אלימות או הערכת מסוכנותו של אדם קשה מאוד. לפעמים התנהגות בעבר, הסלמת כעס או תוכן של אובססיות או אשליות (למשל בסכיזופרניה) יכולים לצפות למעשים אלימים, אך בדרך כלל הסיכון לאלימות מספר גדול של גורמים .
תוך שימוש בטכניקות הדמיה עצבית, לעיתים ניתן למצוא חריגות במעגלים מסוימים במוח בקרב אנשים מועדים לאלימות. גורמים נוירולוגיים אלה יכולים לקיים אינטראקציה עם הגורמים הפסיכוסוציאליים המקדמים אלימות (למשל, חשיפה מוקדמת לאלימות משפחתית או קהילתית). הסבר נוירולוגי לא בהכרח מקטין את האחריות המוסרית שלנו לתקיפה. זה לא מקטין את כל האלימות למחלות. עם זאת, הבנה טובה יותר של מקורו הופכת את האגרסיביות לאנושית יותר (היא אינה חזקה על ידי שדים) ומאפשרת לדמיין התערבויות שמעבר לדיכוי, כולל מחווה טובה יותר.
